1. כי היכלית התרבות כבר לא צריכה להתאמץ להוכיח שהיא יפה, היא זכתה במתנת חלומות: חברה מכוערת. עכשיו יכולה ההיכלית להסתובב בעיר עם החברה החדשה ולהרגיש ממש טוב עם עצמה.
2. כנ"ל לגבי שאר המבנים במרכז העיר.
3. כי אם בו-זמנית ביבי נוחת במנחת של הקריה וביונסה במנחת של עזריאלי, טוב שנשאר מנחת פנוי, למקרה שג'סטין טימברלייק כן יבוא בסוף.
4. ובכלל טוב שבמקרה של אזעקת אמת יש מבצר נגיש ובולט במרכז העיר, כדי שתיירים תועים לא ייכנסו לפאניקה. ומזל שהיה מי שחשב קדימה וכבר בנה למעלה את שורת חרכי הירי.
5. כי אם כולנו אוהבים קניות, אז למה לא לבנות את כל הבניינים בצורת קניונים (מתערב איתכם שאחרי השיפוצים מזנון התיאטרון יעשה אחלה קופה מתיירים שיחשבו שזה קניון).
6. כי באקט של קירוב לבבות אפשר פעם בשנה לכסות את הקניון המבוצר בבד שחור, ולחסוך להמוני מוסלמים את הבלאגן של להשיג טיסה לכעבה במֶכָּה.
7. כי קירות הענק יכולים לשמש מצע מקסים להקרנת עבודות וידאו. (אבל כדי להבטיח תנאי צפייה נוחים, צריך כמובן לבטל את גן יעקב, ביתן הלנה רובינשטיין ובנייני המגורים לאורך רח' תרס"ט).
8. (מוקדש ל"נחמה וחצי") כי בית קפה עם נוף זה מותרות שרק האירופאים האנטישמים יכולים להרשות לעצמם.
9. שכחו מזה.    [רציתי לכתוב שכמו "הולילנד פארק" ומעון רוה"מ שתוכנן לירושלמים, גם לתל-אביבים מגיע ליהנות מיצירת מופת של רם כרמי, אבל אז נזכרתי שכבר קיבלנו ממנו את התחנה המרכזית החדשה. (ואת הסיטי וילג' בשכונת המשתלה...)].
10. כי אם 3 שדרות ראשיות של העיר היו מתמזגות בהרמוניה במתחם אלגנטי ומסביר פנים, עוד היינו יכולים לחשוב בטעות שת"א היא באמת בירה אירופאית מתוקנת.

Flaming star, 1960

את הדימוי האיקוני לעיל כולם מכירים, אנדי וורהול דאג לזה היטב. מה שכן, אנחנו לא רגילים לראות אותו בצבע… ואנחנו גם לא רגילים לראות את קצה קודקודו ואת תחתית נעליו של המלך.

הצילום הזה, שאלביס נראה בו כמו פסל במאדאם טוסו, לקוח מסדרת צילומי פרסום של סרט כושל משנות ה-60 בשם Flaming star. אנדי וורהול נטל את הצילום (חדי העין יבחינו כי לא מדובר בדיוק בפריים הזה אלא בפריים דומה) והדפיס אותו 28 פעמים בסה"כ, בצבע שחור על קנבס צבוע בכסף, בווריאציות שונות – כדימוי בודד, כפול ומשולש. ובהמשך גם בצביעה מלאכותית.

Andy Warhol, Elvis (triple Elvis), 1963, 35x28 cm

Andy Warhol, Elvis 1 and 2, 1964, acrylic and silkscreened ink on canvas

מי שבאו בעקבותיו של וורהול, התייחסו כצפוי באופן ישיר לדימוי שלו ולא לצילום המקורי.  אחד מאלה הוא דאגלאס גורדון (Douglas Gordon 1966) שהציג ב-2007 בגלריה גגוזיאן (Gagosian) תערוכה שהורכבה ממראות, עשן והרבה דימויים קרועים ומרופטים של הדפסים של וורהול, כולל מרלין, ג'קי, ג'ון וויין וכמובן אלביס.

אחד אחר הוא יקירינו ג'ף קונס, שלקח את כל העניין צעד אחד קדימה ויצר הכלאה משעשעת בין הענק הירוק (The Incredible Hulk) לבין הדימוי של אלביס. [הערת המערכת: הסרט מ-2008 עם אדוארד נורטון דווקא מעולה] קונס יצר בובות מתנפחות חמדמדות, וכן שילב את דמותו של הענק בציורים רבים.

Douglas Gordon, Self-Portrait of You + Me (Elvis), 2007, 99x197 cm Gagosian Gallery, New York

Jeff Koons + Hulk and Friends

Jeff Koons, The Hulks

Jeff Koons, Triple Hulk Elvis 1, 2007, oil on canvas, 274x371 cm

ואילו בזירה המקומית, יוסף קריספל (1974), שתערוכה שלו מוצגת בימים אלה במוזיאון ת"א (ואנחנו מתאמנים באותו חדר כושר…), הציג לא מזמן תערוכת יחיד בסדנאות האמנים שהוקדשה כולה לדימוי המדובר ולכמה דימויים שקשורים בו:

יוסף קריספל, ללא כותרת, 2007, שמן על בד, 150X100 ס"מ כ"א

יוסף קריספל, ללא כותרת, 2007, שמן על בד, 170X130 ס"מ + 40X40 ס"מ, 6 חלקים

The Glue Society, Hot With the Chance of a Late Storm, 2009

ועל הדרך גם קישורים לשני סרטוני פרסומת יפים שמזכירים את עבודות הוידאו של מיכל רובנר: אחד של בנק תורכי  ואחד של רשת סלולרית בריטית, שונים זה מזה ויפים בדרכם.

והנה סטילס מהעבודות של רובנר עצמה:

מתוך עבודות וידאו של מיכל רובנר

כנ"ל

אז לכבוד המאורע החלטתי להזמין אורח, צחי, חבר קרוב ואיש אשכולות רב מעללים, שהחליט דווקא לא לכתוב על אמנות פלסטית, אלא על טורי איימוס. אז הנה הביקורת המקיפה שלו על הדיסקים שלה (עם תגובות שלי כדי לא להרגיש מחוץ לעניינים).

טורי איימוס (Tori Amos 1963) היא זמרת-יוצרת שפרצה לתודעה בתחילת שנות ה-90 (נחשבת כחלק משלישיית היוצרות הבולטות של שנות ה-90 יחד עם ביורק ופי. ג'יי. הארווי), פסנתרנית מחוננת ודמות פרובוקטיבית ושובת לב.

היא הופיעה בארץ פעמיים עד היום, פעם ראשונה ממש בתחילת הקריירה שלה ופעם שנייה לפני כשנה.

צחי החתיך הבטיח לחזור לבקר (פעם ב-30 פוסטים או משהו בסגנון). קבלו:

 Little Earthquakes 1992 

אלבום הבכורה של טורי בנוי כיומן אוטוביוגרפי ועוסק בחוויות אישיות-רגשיות, כמו מציאת הקול האישי והאמנותי (Silent All These Years המרגש), נשיות והחפצה (Leather שובה הלב), יחסיה המורכבים והטעונים אל הדת כבתו של כומר (להיט הפופ המצוין Crucify) ומגיע לשיאו ברצועת הא-קפלה העירומה והמצמררת Me and a Gun, שמתארת בישירות כמעט ברוטאלית, ללא כסות של דימוי או מטאפורה, אונס שחוותה כמה שנים קודם לכן. הפסנתר הוא כלי הנגינה המרכזי הנושא את המלודיות לכל אורך האלבום, ואליו מצטרפים כחליל שני שאר כלי הנגינה. הלחנים מקסימים ומזמינים, והדיוק המילולי והפיגורטיבי שלה ראוי להערכה. Winter היא אחת הבלדות הטובות והמדויקות ביותר שטורי כתבה בקריירה שלה, ו-Precious Things המעורר והאנרגטי מכה בך בתדהמה כמו אגרוף בבטן. נקודות חלשות יותר, אם כי עדיין ראויות, הן שיר הנושא והרצועה Girl – שניהם קצת נסוגים בהשוואה לסטנדרטים שמעמיד האלבום. אלה שלא מכירים את יצירתה, מן הראוי שיתחילו כאן.

ואלעד אומר: מסכים. כאן הכל התחיל, ועשרות סינגר-סונגרייטריות שבאו אחריה חייבות לה הרבה. כך גם יוצרי הפרומואים הריבועיים של רשת. הפטריות הזקופות בצד האחורי כבר מזמן הפכו לאיקוניים.

 Under The Pink 1994

אימפרסיוניסטי וסוריאליסטי יותר בהשוואה לאלבום הבכורה, ומצליח לשלב בהרמוניה ובטבעיות רצועות פופיות יותר (Past The Mission היפהפה עם קולות רקע של טרנט רזנור; הלהיט הממכר Cornflake Girl) יחד עם יצירות מורכבות, ניסיוניות יותר (תשע וחצי הדקות האפיות של Yes, Anastasia; קינת האובדן המהדהדת והלא מרפה ב-Bells For Her).   לכל אורך האלבום שירתה צלולה ומפוקסת, והפסנתר הבועט והאנרגטי שלה מקבל המון מרווח נשימה. ישנו גם שימוש נרחב בכלי מיתר, שתורם גם הוא לתחושת התנועה והתנופה. מבחינת טקסטים, לא תמיד ברור על מה לעזאזל היא שרה (Space Dog; Yes, Anastasia), אבל המלודיות כל-כך מפתות וה-phrase-ים שלה כל-כך מדויקים, שכיף להפליג בהשערות סביב הסוגיה "למה התכוון המשורר?". בכל זאת, כשהיא חוזרת אל כתיבה נהירה יותר, כמו ב-Baker, Baker המר-מתוק וב-Icicle המהוסס-ועם-זאת-פורק-העול, התוצאות מרהיבות.

ואלעד אומר: מסכים שיש פה הרבה דברים מאוד טובים, אך המכלול מתקתק מדי לטעמי. העטיפה חמודה, אם כי גם קצת מתקתקה גם כן … אני הייתי נותן גג 4 כוכבים, אבל מה אני מבין

Boys For Pele 1996

אלבום הקליידוסקופ הטעון והניסיוני הזה הוא צעד אמנותי נוסף קדימה עבורה. הרצועות אבסטרקטיות ומוזרות עוד יותר ויוצרות יחד אסופה תימהונית של שמונה-עשר שירים ייחודיים, אישיים מאוד, הספוגים כל אחד בדם לבה ומרכיבים יחד אזור דמדומים של תהייה וערפול. הרצועה הפותחת, Beauty Queen/Horses, היא שש דקות מהפנטות ולא מרפות, ומיד אחריה נורה, מגואל בדמה, Blood Roses, המציג לראשונה את השימוש בצ'מבלו, שיופיע שוב לאורך האלבום בעיקר ככלי לפריקת זעם (Professional Widow השואג וההיסטרי; In The Springtime of His Voodoo). הבלדות שלה מבריקות, ביניהן Marianne שמבכה את אובדנה של נערה שהתאבדה ובלדת האהבה המרגשת Putting The Damage On. מדהימים לא פחות הם Hey Jupiter, הבנוי משורות כואבות ומלאות תוכחה עצמית ו-Not The Red Baron המצמרר. Caught a Lite Sneeze היא הרצועה הפופית ביותר, וככזו היא אינטנסיבית במיוחד. ישנן גם כמה רצועות קצרות מצוינות, כמו Mr. Zebra הפנטסטי והנמרץ, שמציעות אתנחתאות מוסיקליות ממארג השירים הסמיך שהיא טווה לאורך היצירה.

ואלעד אומר: קודם כל אני שמח שלשם שינוי לא נתת לאלבום הזה 5 כוכבים (או יותר). שמע, ניסיתי עשרות פעמים אבל האלבום הזה פשוט גדול עלי. מורכב מדי, עמוס מדי, אזוטרי מדי. מבחינת עטיפה, שוב דימוי שהפך לאיקוני, הפעם טורי-כפרה מניקה בשלווה חזרזיר המתוק.

From The Choirgirl Hotel 1998

אלבום ששם דגש חזק יותר על עיבודי רוק ומקצבים מוסיקליים ונוגע קלות גם באלקטרוניקה ובדאנס. הפסיפס היצירתי והמנעד האמנותי שלה מתרחבים כאן אמנם, אבל שונותה כיוצרת אינדיבידואליסטית מתעמעמת. הפסנתר מאבד את הטון המרכזי ומתערבב, לעיתים יחד עם האמירה שלה וייחודה כאמנית, עם כלי הנגינה האחרים (Cruel). כמה מהרצועות אגרסיביות, רפטטיביות ואטומות מדיי (Raspberry Swirl; Black Dove). באופן לא מפתיע, היא משכנעת יותר בבלדות שלה, והן מספקות כמה רגעים קסומים. Jackie's Strength, למשל, היא בלדת פסנתר וכלי-מיתר יפהפייה, המספקת מבט כואב על החברה האמריקאית וניסיון נואש לקיים חסד של אחווה אנושית ו-Playboy Mommy מבכה ברגישות חווית אובדן עקב הפלה. Northern Lad היא בלדה מובנית ושמרנית יותר, ובכל זאת מרגשת מאוד, ונקודות שיא נוספות כוללות את Liquid Diamonds ההיפנוטי והרצועה המצוינת החותמת את האלבום, Pandora's Aquarium.

ואלעד אומר: אתה לא מבין כלום. בעיניי זה כמובן האלבום הכי טוב שלה. עזוב אותך מקול ייחודי, זה פשוט אלבום מעולה, הכי ייצוגי והכי מעניין. Black Dove הוא שיר אדיר שסיפק לי השראה אינקץ. ו-טוטוטום! לראשונה נרשמה ממש אי-הסכמה. (אה, והעטיפה, העטיפה, אמנות צרופה).

To Venus and Back 1999

תקליט כפול. הדיסק הראשון, Orbiting, הוא אלבום אולפן של חומרים חדשים, והדיסק השני, Live. Still Orbiting, הוא אלבום הופעה חיה שהוקלט במהלך סיבוב ההופעות שלה ב-1998. אלבום האולפן – קדורני, אינרטי, חצי-הזוי, והאלמנטים האלקטרוניים שבו מאפילים על הצליל הייחודי שלה וכמעט שמסכנים אותה באנונימיות. לפסנתר הבועט שלה, שהראה סימני פרפור כבר באלבום הקודם, נעשה כאן כמעט ווידוא הריגה, והיא נשמעת חסרת ייחוד, כמו סתם עוד זמרת. האלבום אמנם פחות אגרסיבי מקודמו, אבל גם פחות מהודק ומשכנע. כמה ניסיונות אקספרימנטאליים מסתיימים בקטסטרופה (Riot Poof; Juarez; Datura) וכמה בלדות חלומיות מדיי ונעדרות אנרגיה מכדי לעורר תגובה רגשית (Lust; Suede). כשרון הכתיבה שלה עדיין מהמם אותך לפעמים (Glory of the 80's על חיי הדקדנס באייטיז; הבלדה המהממת Josephine), והאוזן שלה למלודיה עדיין מוכיחה את עצמה כשהיא חוזרת חזרה לבסיס (Concertina; 1000 Oceans). אלבום ההופעה החיה, המסתמך בעיקר על שני אלבומיה הראשונים, הוא פנינה של ממש, והוא מזכיר באנרגיות ובאווירה שלו את Under The Pink. כמה מהביצועים שלה מכניסים לאקסטזה מטורפת (Cornflake Girl; Precious Things; Waitress) והדיאלוגים המאולתרים שלה עם הקהל ממיסים. הביסייד Sugar זוכה כאן לביצוע מטמטם שנותן חזק בראש, והיא דואגת לפנק את המעריצים גם בשני שירים מצוינים, שלא שוחררו בעבר (Cooling; Purple People). ישנן כמה בחירות אזוטריות, פחות מוצלחות ומשתרכות (Cruel; Little Earthquakes), אבל זה לא מה שימנע מכם את הנאת ההאזנה לאלבום ההופעה החיה המצוין הזה.

ואלעד אומר: להגיד 'ניסיונות אקספרימנטאליים' זה כמו להגיד 'אסקימוסים' – זה כפילות מיותרת. אל תכעס, אתה יודע שאני אוהב אותך. חוצמזה, בעיניי זה מגניב שהקול שלה הופך לפעמים לעוד כלי נגינה בתזמורת. ו- Purple People הוא אכן שיר ענק שרשת מסעדות בנדיקט (שמגישות ארוחות בוקר כל היום) חייבת לו את עצם קיומה.

Strange Little Girls 2001

האג'נדה הפמיניסטית שמלווה אותה מתחילת דרכה עומדת פה למבחן באלבום קונספט שבנוי מ-12 רצועות, שנכתבו והושרו במקור בידי גברים, ומבוצעים כאן בידי אישה בניסיון להעניק להם פרשנות חתרנית. טורי מכוונת גבוה (הביטלס, טום וויטס, ניל יאנג), אבל לא תמיד קולעת. על האלבום שורה אווירה מדכאת, נעדרת אנרגיה, מטרידה. הניצחון הקונספטואלי הגדול ביותר שלה הוא באינטרפרטציה הרגשית האמיצה לשירו של אמינם Bonnie & Clyde 97, אם כי ברור שזהו ניצחון פרשני, ופחות מוסיקלי. לעיתים הבעיה דווקא הפוכה, כמו בביצועי הפסנתר היפהפיים שלה ל-Time של טום וויטס ול-Real Men של ג'ו ג'קסון, שהם אמנם בעלי אפיל ואסתטיקה מוסיקליים, אבל נקודת המבט הנשית שלהם לא ברורה או לא מספיק חזקה. Heart of Gold של ניל יאנג הופך למתקפת גיטרות אימתנית של אישה היסטרית המחפשת בן-זוג, I Don't Like Mondays של הבומטאון ראטס מציע אמפתיה וחמלה כלפי ברנדה אן ספנסר, הנערה שפתחה באש על חבריה לכיתה בקליפורניה ב-1979, ו-I'm Not In Love היא גרסה מקפיאה-מונוטונית (גם אם קצת צפויה) ללהיט של טן סי.סי. למרות שלא כל הגרסאות מוצלחות, רבות מהן מעניינות ונועזות ומעידות על מחשבה ואומץ.
ואלעד אומר: אחלה ארט-וורק, טורי יפה פה במיוחד. את המשפטים של ניל גיימן אני לא מבין. השיר הראשון באלבום מעולה (האמת היא שבד"כ שירים על אורגיות הם טובים).

Scarlet's Walk 2002

חזרה מבורכת אל סאונד אורגאני ובהיר יותר, שמתכתב עם העבודות הראשונות שלה, אלא שטורי כאן פחות "קווירקית" ותיאטרלית ויותר רגועה ומאופקת. הקונספט כאן מתיימר להציג מסע של דמות בשם סקרלט ברחבי ארה"ב פוסט אירועי ה-11 בספטמבר 2001, אבל הוא מרגיש כפוי ומאולץ. אין כאן באמת גילוי של אמריקה החדשה או אמירה פוליטית-חברתית חזקה וישירה, גם אם הטקסטים שלה הם הנהירים והברורים ביותר מאז אלבום הבכורה. ברגעיו היפים, ויש לא מעט כאלה, הוא אסופה מקסימה של שירים מצוינים עם לחן מנצח, כתיבה טובה ואוזן בריאה למלודיה (Wednesday הנמרץ והמרומם; Pancake ה-sing-along; הסינגל הראשון A Sorta Fairytale; הבלדה המקסימה Your Cloud). ברגעיו הפחות טובים הוא נשמע כמו אוסף b-sides, שמלכתחילה לא היו צריכים למצוא את דרכם אל האלבום המוגמר ונראה שנמצאים כאן רק כדי לתת מעין תוקף של יומן מסע מקיף ונרחב (Mrs. Jesus; Another Girl's Paradise; Sweet Sangria). פה ושם היא משתמשת, בנוסף לפסנתר-גיטרה-באס-תופים, גם בכלי מיתר, שמזכירים עבודות ראשונות שלה, כמו בשיר החותם המרגש והיפהפה Gold Dust או ברצועה המוצלחת Strange.

ואלעד אומר: ושוב אני מסכים. בתוך ערימת השירים הענקית הזאת יש כמה פנינים בוהקות. העטיפה, לעומת זאת, סתמית, טורי הפכה לאנורקטית, ולוכדי חלומות זה מזה פאסה.

The Beekeeper 2005

מוסיקלית, מעין הרחבה של האלבום הקודם, כשלצד הפסנתר טורי גם מנגנת באורגן ומארחת בכמה רצועות מקהלת גוספל (Witness). אבל בניגוד לקודמו, האלבום הנוכחי כמעט ונעדר רצועות חזקות או רגעי שיא ונשמע לרוב כמו שיר אחד ארוך ומתמשך. בניסיון עקר ומיותר לשוות לו מסגרת קונספטואלית, תשעה-עשר שירי האלבום מחולקים לשש קבוצות (או gardens) במה שנראה החלטה שרירותית וחסרת נימוק תמטי-רעיוני. אין כאן שום דבר מביך או מטריד במיוחד, אבל מצד שני גם שום דבר מעניין או מעורר, וטורי נשמעת במיצוי וברוויה, כאילו אבדו לה כל הרעיונות היצירתיים וכל עולם הדימויים שלה. פה ושם יש כמה נקודות אור (Hoochie Woman הכייפי; Sweet The Sting הפופי והמתוק; Toast המרגש שמוקדש לאחיה שמת בתאונת דרכים), אבל הן בודדות ומעטות מדיי. דמיאן רייס מתארח ב-The Power of Orange Knickers, והנגנים הקבועים והמקצועיים של טורי און בורד, אבל גם הם לא מצליחים להציל את האלבום.   

ואלעד אומר: במפתיע אני שוב מסכים. ושוב סתם עטיפה.

American Doll Posse 2007

עוד אלבום קונספט רב-רצועות (הפעם לא פחות מ-23 שירים!), מושר בידי חמש דמויות נשיות, המבוססות על המיתולוגיה היוונית. ההבחנה והחלוקה בין הפרסונות מאולצת ומיותרת, מאחר וכולן נשמעות כמו טורי. בדומה לדיסק הקודם, גם האלבום הנוכחי ארוך ומשתרך מדיי, אם כי יש כאן יותר וריאציה מוסיקלית וטורי נשמעת כאן טעונה יותר אנרגטית. רצועות רבות בנויות על תזמור פופ-רוק (You Can Bring Your Dog) ולאורך האלבום נוכחות לא מעט גיטרות. הסינגל הראשון, Big Wheel, הוא פופ-רוק ממעלה ראשונה – ממכר, שנון וכייפי. Teenager Hustling ו-Bouncing Off Clouds הן תחנות מוצלחות נוספות. יש גם כמה קטעים קצרים משעשעים כמו Programmable Soda או Fat Slut, אבל למרות זאת, כמכלול, האלבום ארוך ומעייף מדיי. יד עורכת וסלקטיבית יכולה היתה בקלות לקצץ לפחות חצי מהרצועות כאן. בהערת צד, נדמה כי התיחום הרעיוני שטורי פועלת בתוכו באלבומים האחרונים או היסחפותה בלהט אתגר ההבנייה התמטי פועלים לרעתה. הניסיון שלה להטעין כל יצירה במסגרת קונספטואלית, לרוב יומרנית, כוללנית ומקיפה, מיתרגם לאלבומים ארוכים, רבי-רצועות, בהם אין הבחנה בין מוץ לתבן, והניחוח העיקרי העולה מהם הוא של "תפסת מרובה לא תפסת".

ואלעד אומר: אין לי מושג. הפעם אפילו לא טרחתי לקנות את הדיסק. אני אסמוך עליך ובלית ברירה – אסכים.

הדוגמה הראשונה שעולה בהקשר של בלונים ואמנות היא כמובן פסלי הענק של ג'ף קונס (Jeff Koons) דמויי בלונים, אך כמובן עשויים מפלדת אל-חלד אימתנית ובציפוי מבריק וצבעוני. להלן תמונות של כמה מהפרחים, הכלבים והירח היפהפה של קונס, וגם כמה דוגמאות מהעבודות עם הבלונים שנראים כמו צעצועי ילדים מתנפחים, גם הם מפלדה כמובן. את הארנבון החמוד אפשר למצוא בפוסט על הארנבים. יש לקונס גם עבודות שבהן הבלונים או הצעצועים המתנפחים הם באמת כאלה (בלונים וצעצועים מתנפחים), אבל לרוב, כאמור, מדובר אצלו ביציקות פלדה אימתניות.

דוגמה מיתולוגית נוספת היא כריות הבלונים הכסופות של אנדי וורהול (Andy Warhol) שהוא הפריח בשנת 66 בגלריה Leo Castelli. לווידאו מהפתיחה החגיגית.

Koons, Balloon Flower, high chromium stainless steel +transparent coating 290x335x274 cm

Koons, Balloon Dog, high chromium stainless steel with transparent color coating, 307x363x114 cm, 1994-2000

Jeff Koons, Balloon Dog + Moon

Jeff Koons, 2003, Caterpillar Chains, polychromed aluminum, coated steel chain, 245x110x196 cm + Chainlink, polychromed aluminum, galvanized steel, 264x174x49 cm

Jeff Koons, Dogpool (Logs), 2003, polychromed aluminum, wood, coated steel chain, 213x171.5x151 cm

Andy Warhol, Silver Clouds, 1966, helium-filled metalized plastic film 91x130 cm

אמן נוסף שמשתמש הרבה בבלונים (או למעשה משתמש בהרבה בלונים) הוא ג'ייסון האקנוורט' (Jason Hackenwerth) שיוצר מהרבה בלונים מאורכים שלל יצורים דמיוניים דמויי חייזרים, חרקים או יצורים אחרים. הנה וידאו נחמד של הבחורצ'יק המיומן בפעולה.

ג'ושוע האריס (Joshua Harris) הניו-יורקי הוא קצת פחות גרנדיוזי וקצת יותר פואטי. הוא יוצר פסלים משקיות ויריעות פלסטיק ממוחזר ומציב אותם מעל פתחי האוורור של הסאבוויי ברחובות ניו-יורק, כך שהם מקבלים נפח וחיים מהאוויר שנפלט מהפתחים.

אמן רחוב אחר שמשתמש בבלונים הוא D.Billy, שיוצר מעין כתובות גרפיטי תלת מימדיות ולא מאוד ונדליסטיות.

Jason Hackenwerth

Jason Hackenwerth

Joshua Harris

Joshua Harris

Joshua Harris

D.Billy

D.Billy

זוכרים את לוסי ובארט (LucyAndBart) מהפוסט הקודם-קודם? אז הנה 3 עבודות חמודות שלהם עם בלונים.

וגם האמן הפולני פאוול אלת'אמר (Pawel Althamer 1967)  עם בלון ענק בדמותו, מעל 20 מטר, שהציג באיטליה ב-2007, לשמחת (ובהלת) הקהל.

וגם צילום של בראד אדקינס (Brad Adkins), מתוך סדרת צילומים בצבעים שונים, של קשר של בלון. פעם קראתי שלדורון רבינא יש צילום דומה, שהוא החליף עם מיכל נאמן (היא ראתה בזה פופיק, הוא ראה בזה חור תחת), אך לצערי לא יצא לי לראות אותו. דורון יקר, אם אתה קורא, אנא שלח דימוי.

LucyAndBart, Evolution

LucyAndBart

Pawel Althamer, self-portrait aerostat, 2007

Pawel Althamer, self-portrait aerostat, 2007

Brad Adkins, Untitled (pink balloon end), 2006, Digital Pigment Print. 91x91 cm

צילום יפה של צלם ניו-יורקי צעיר בשם גייב זימר (Gabe Zimmer 1986), משהו באופי שלו קצת מזכיר את ה- Invisible man של ג'ף וול.

אחריו אמנית אמריקאית בשם פרנסס טרומבלי (Frances Trombly 1976) שסורגת מצמר כל מיני קישוטים או שאריות ממסיבות, כמו בלונים, דגלונים ואפילו קונפטי.

ואחרון חביב, האמן הגרמני האנס המרט (Hans Hemmert) שידוע בבלונים הצהובים שלו, חלקם עצומים, ממלאים חללים כמו חדר או מכונית, נדחקים לפינות ומנסים להכיל את החלל הריק, חלקם קטנים יותר, אנתרופומורפיים, בחיבורים עם אובייקטים שונים, מדמים גוף אדם. יש לו גם פסלים גדולים מהמוני בלונים צבעוניים, אחד בצורת טנק, אחר בצורת טירה, אבל אותם אני פחות מחבב. בכל מקרה, הטנק גם פה, בפינה לשיפוטכם, לפני ואחרי.

Gabe Zimmer, Balloons, 2007, Archival Pigment Print, 61x51 cm

Frances Trombly, Deflated, 2006, crocheted cotton

Frances Trombly, crocheted cotton

Hans Hemmert

Hans Hemmert

Hans Hemmert

מכירים את ה- ART GUYS ? אם לא, אז זה הזמן להכיר. שוב צמד, הפעם גברים, אמריקאיים, מייקל גלברת' (Michael Galbreth 1956) וג'ק מאסינג (Jack Massing 1959), שעובדים כצמד החל מ-1983, כשנפגשו בתור סטודנטים באוניברסיטת יוסטון שבטקסס. ביחד הם עושים הרבה שטויות, רובן מאוד מוצלחות. הם יוצרים בכל מדיה אפשרית, ציור, פיסול, וידאו, מיצג ומה לא. הרבה עבודות קונספטואליות, הרבה רדי-מייד, הרבה מאוד הומור.

חלק מהדברים שהם עושים מאוד מזכירים עבודות של צמד אחר, האמנים השוויצרים פישלי ווויס (Peter Fischli & David Weiss).

אז נכון שהשוויצרים כבר הפכו למיתולוגיה עם כמה עבודות בלתי נשכחות, אבל גם לחבר'ה האמריקאים יש מה להגיד.

חבר'ה משעשעים לכל הדעות.

לעבודות נוספות של ה- ART GUYS זה האתר שלהם.

הנה כמה דימויים שלהם וקישור לאתר שלהם.

בקרובעוד כמה עבודות שלהם, בפוסט על אמנות ובלונים. כן כן, בלונים.

האמן הראשון הוא רוברט גובר (Robert Gober 1954), מחשובי האמנים האמריקאים של דורו. העבודות שלו, בעיקר מיצבים, מחברות בין סוריאליזם, מינימליזם ואמנות קונספטואלית, לבין סוגיות פסיכולוגיות-תרבותיות, כולל הרבה נגיעות בגוף ובסביבה משפחתית-חברתית. העולם של גובר נראה מוכר במבט ראשון – דלתות, כיורים, רהיטי ילדים, פתחי ניקוז, חלקי גוף אנושי. אך מבט נוסף חושף משהו אחר, מורכב יותר, מטריד.

שום דבר למעשה לא אמיתי בעבודות של גובר. על אף שהכל נדמה כרדי-מייד, למעשה כל האובייקטים של גובר הם חיקויים בעבודת יד של החפצים עצמם. הכל דומה למקור אך אינו הדבר עצמו. האל פוסטר (Hal Foster) כתב על גובר שהאווירה המשונה בעבודות שלו היא כמו במוזיאון היסטוריה של הטבע שעוצב על-ידי דיוויד לינץ' (David Lynch).

Robert Gober, Untitled, 1998, wood, steel, enamel paint

Robert Gober, Untitled, 1988, wood, steel, enamel paint, 76x81x150 cm

(עוד על גובר בפוסט מיוחד לחג השבועות. בקרוב)

האמן השני הוא ג'ים למבי (Jim Lambie 1964), אמן סקוטי שהוזכר כבר בפוסט שעסק בצביעה. למבי הוא פסל ומיצבן שהיה מועמד לפרס טרנר ב-2005. הוא מרבה להשתמש בעבודות שלו בחפצים יומיומיים, שקשורים בעיקר לתרבות הפופ. העבודות של למבי בד"כ מאוד צבעוניות (מאוד), כך שיש לו לא מעט עבודות עם דלתות צבעוניות. כאן בחרתי דלתות פחות צבעוניות כדי להראות את הדמיון לדלתות של גובר.

Jim Lambie, Untitled, 2007, Wooden doors, gloss paint, mirrors, 86x215x111 cm

Jim Lambie, The Doors (LA Woman), 2005, Wood door (reconstructed), acrylic mirror and household gloss paint, 87x163x34 cm

Jim Lambie, The Doors (Humanizer), 2003, Holz, Spiegel, Lack, 170x81x20 cm

בינתיים הנה הכרזה היפה לקראת העונה החדשה:

True Blood