הרביעייה הפותחת – העבודות שאני הכי אוהב

אחרי לילות רבים ללא שינה, אחרי אינסוף התלבטויות ואינקץ ייסורים , אחרי ספירת קולות הימאים – קבלו את רשימת העבודות שאני הכי אוהב, לפחות נכון לרגע זה. והסדר לא ממש משנה:

גבריאל אורוזקו הוא ללא ספק האמן האהוב עלי, ולכן קשה לי לבחור רק עבודה אחת שלו. ובכל זאת, אם חייבים לבחור, אז הצילום הזה משנת 1992, של כדור פלסטלינה שגולגל ברחוב, מעל רשת ניקוז, הוא בעיניי אחת מעבודות האמנות הטובות ביותר. למה? ככה, כי הוא מושלם. בכל זאת למה? ככה. 

Gabriel Orozco, Yielding Stone, 1992, Plasticine and dust

צ'ארלס ריי (כמו הזמר רק הפוך), ידוע בעיקר בפסלים פיגורטיביים ואלגנטיים, שמכילים תמיד סטייה או מוזרות מפתיעה; בובות ראווה מוגדלות, בובות ראווה עם איברי מין ריאליסטיים ושעירים וכו'. העבודה להלן נדמית כקובייה שחורה מוצקה, בעוד שלמעשה היא קופסה המלאה עד לשפתה ב-200 גלונים של דיו שחור. (סתם, כי בא לו ללכלך). המגניב הוא שכל נגיעה בה משאירה בהכרח סימן דיו על אצבע של הצופה הסקרן, לפחות כל עוד אין מאבטחים מסביב.  מוצק מתגלה כנוזל, הצופה הופך לחשוד בפשע והמינימליזם החמור וההרמטי הופך לבדיחה. 

Charles Ray, Ink Box, 1986, steel, ink, automobile paint, 86x86x86 cm

העבודה להלן, של לואיז בורז'ואה הנפלאה, שנעשו לה גרסאות רבות מחומרים שונים ובצבעים שונים, היא אחת הטובות שקיימות, ולא רק בגלל שיש לה מלא שדיים…   

Louise Bourgeois, Nature Study, 1984

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואם כבר עברנו בטבעיות ממינימליזם לסקס, אז הנה הקאובוי הבודד המיתולוגי של טאקאשי מוראקאמי, שכמה שהוא בודד ככה הוא פורה. יש לו גם בת זוג, שופעת ופורייה אף היא, שאצלה מדובר בחלב שמשפריץ לכל עבר… איכשהו זה פחות מוצדק. החמוד הקטן נמכר לא מזמן ב-15 מיליון דולר, גם הוא קיים בכמה גרסאות, ואם תשאלו אותי, מוראקאמי אמנם כוכב עליון אבל לא באמת הצליח לשחזר את הגאונות של העבודה הזאת.

 

Takashi Murakami, My Lonesome Cowboy, oil, acrylic, fiberglass and iron, 288x117x90 cm